"ניצלתי בזכות מצוות תפילין"

 

עזריה, רב סמל במילואים, בעברו היה עתודאי שלמד לתואר הנדסאי אלקטרוניקה בירושלים, בקרית נוער.
"באותם ימים פרצה מלחמת שלום הגליל (1982)" משחזר עזריה. "רוב העתודאים גויסו למלחמה לאחר תדרוך רציני, ואני הייתי בין הנספחים לגדוד מבצעי שביצע פעולות מיוחדות וחשאיות. לקראת סוף המלחמה קיבלנו מידע מודיעני על כנופיות אנשי קומנדו סורים שמתמקדת באזור בית הקברות בין העיר צידון לעיירה עקתנית. מדובר בחוליה שחיסלה מספר רב של טנקים ורכבים כבדים של צה"ל בצורה מתוחכמת, ולא ניתן לחסל אותה בקלות רבה.

 

בשעת השקיעה הגענו לאזור בית הקברות. היינו צוות מפוצל בשני נגמ"שים. עמדנו במקביל לבית הקברות במרחק של עשרה מטרים, כאשר חיפשנו מקום לביצוע מערב לילה. תוך כדי שיטוט, הבחנתי לפתע במספר קברים "טריים" שניצבו בשביל העפר שהפריד בינינו לבין בית הקברות. התיישבנו לתצפת, ותוך כדי שאני חושב על היום העמוס שעברנו, נזכרתי שלא הנחתי תפילין היום. ניסיתי להסביר לעצמי שלא קרה שום דבר, ובסך הכול אני חייל בזמן מלחמה ולא תמיד יש את התנאים, אבל המראה של אמי, שטרחה לתפור לי את הנרתיק של התפילין צמוד לתיק האישי שלי, לא נתן לי מנוח. הרגשתי שאני חייב להניח את התפילין. המפקד סירב לאשר לי לצאת מהנגמ"ש, ואני מצאתי את עצמי מתווכח איתו. 'כמה דקות ממש', הבטחתי לו, תוך כדי שאני פשוט יוצא החוצה.
בקצה הימני של בית הקברות, מטרים ספורים ממיקום הנגמ"ש, הבחנתי בברזיית מים והלכתי לשטוף ידיים. החבר'ה בנגמ"ש שהיו חייבים להתקדם, קבעו איתי שיחכו לי במרחק של 50 מטר מהמקום שבו עמדתי. יצא שאני עמדתי בפינה אחת, ובמרחק ממני הנגמ"שים, כשביננו הקברים ה"טריים" שזיהיתי בהתחלה.


הורדתי את תיק התפילין והציצית שהיו מונחים מעל החגור, והתחלתי לקרוא קריאת שמע בכוונה רבה. לא הספקתי לסיים, ופתאום אני קולט ענן אבק מיתמר למעלה, ממש מעל הקברים ה"טריים". שבעה אנשי קומנדו סורים עם מסכות אב"כ שחורות על פניהם, וצינורית שחורה באורך מטר מחוברת למסכה, חמושים בנשק נגד טנקים מסוג RPG הידוע לשמצה בקטלנותו. רק מאוחר יותר נודע לי שזו אחת השיטות שלהם, להתחפר בקברים ולחכות לקרבנות. במשך שעות היו שוכבים בקברים, וכאשר האדמה רעדה, היה להם סימן שמתקרבים טנקים לאזור. כעבור דקות ספורות, לאחר שווידאו שאין רכבים נוספים בשטח, היו יוצאים במהירות ומחסלים את החיילים שברכב.

 

הנשק שהיה עלי באותו רגע, היה מסוג M16 ארוך, שנקרא בלשון הלוחמים "מטאטא". העברתי אותו למצב ירי בודד, אך חששתי לפגוע בחברים שלי שהתמקדו בדיוק בתווך ירי אווירי 30 מטרים אחרי אנשי הקומנדו שעמדו עם גבם אליי.
במהירות כרעתי ברך וכוונתי לראשם את הנשק. ידעתי שבעוד פחות משניה הם יפתחו באש לעבר הנגמ"שים. את 20 הכדורים הראשונים יריתי כאחוז אמוק. לא הבנתי את גודל הצרה שאני נמצא בה. לא יכולתי להתפנות לספור כמה אנשים נפלו, מה שכן יכולתי לראות, אלו שני אנשים שהסתובבו לכיווני, מנסים להבין את מקור הירי שהפתיע אותם. הם הסתובבו אליי עם הנשק ונתקלו בי... חייל צה"ל עם "קובייה" שחורה על ראשו, רצועות עור כרוכות על ידו, ו"סדין לבן" עם פסים שחורים (תפילין וטלית...) 10 כדורים נותרו במחסנית, והיה לי ברור שזה או עכשיו או שאני מת. יריתי צרור אחרון של יריות, ואז נפתחה אש נוספת מכיוון בית הקברות, שם היה הצוות שאיתו הגעתי למקום. הסורים חוסלו עד האחרון שבהם, ולנו לא נפלה שערה אחת"...

צבי עזריה, אזרח עובד צה"ל, לא נטש מעולם את שדה הקרב והמשיך לשרת בצה"ל גם בחייו האזרחיים. הוא משתתק, נושם בכבדות וניכר שהוא משתוקק להצליח להעביר את העוצמות שחש באותם רגעים. "אין הסבר לנס שהתרחש שם", הוא אומר, "ומי יודע, אולי הכול בזכות מצוות תפילין"...