מסירות נפש להניח תפילין


מדי יום מתעורר הנער ראשון, לפני שהשמש זורחת, וכשאין איש רואה אותו, הוא מניח את התפילין מתחת לשמיכה. וממלמל איתן את תפילת שחרית.
שבת אחת, אחר הצהריים, הוטלה עליו שליחות כלשהי אל מחנה שבויים הנמצא במרחק כמה קילומטרים משם. בבואו אל המחנה השכן, קלטו אוזניו לפתע מאי שם קול ניגון. הוא הקשיב היטב, המילים היו ברורות ומוכרות, אלו היו פסוקי שיר השירים.
התרגשות אחזה בו. לאחר שמסר את הידיעה למפקד המחנה, חזר למקום שממנו בקע הניגון. מאחורי סבך צמחיה הוא מוצא יהודי עם זקן לבן, עיניו עצומות, והוא מזמר בדבקות את פסוקי שיר השירים.
חיים ניגש אליו וניסה לפתוח עמו בשיחה, אך היהודי לא משיב לו. כנראה מראה הנער שלפניו גרם לו לחשוב שמדובר בעוד נער נכרי. "יהודי אנוכי, השירה שלך ריגשה אותי מאוד", לא הרפה הנער. משראה כי היהודי הזקן עדיין אינו נותן בו אמון, פתח את כיס בגדו והראה לו את זוג התפילין.
באותו רגע, ניצתה שלהבת בעיניו של הישיש ודמעות החלו זולגות מתוכן. "תפילין", מלמלו שפתיו בהתרגשות, "חמש עשרה שנה כבר לא הנחתי אותן... אבל היום לא אוכל, שבת היום"…
שיחה נעימה התפתחה בין השניים, "שמי נחמן ברנוב", סיפר היהודי, "נשפטתי לעשרים שנות מאסר על שלימדתי תורה לילדי ישראל. חלפו כבר חמש עשרה שנה, בהן לא הייתה לי אפילו הזדמנות אחת להניח תפילין. אמור לי ידידי, באיזה מחנה אתה עצור ובאיזה צריף? מחר אבוא אליך כדי לזכות להניח תפילין".
חיים נבהל וניסה לשכנע את הזקן לוותר על הרעיון. "אם תנסה לצאת מן המחנה, השומרים עלולים לירות בך". אך ר' נחמן כאילו לא שמע את דבריו ושינה את נושא השיחה.

שעת לילה, טרם זרחה השמש. חיים כבר עמד לסיים את תפילתו ולחלוץ את התפילין מתחת לשמיכה, כשלפתע הוא חש בנגיעה קלה. נשימתו נעצרה מרוב בהלה. אבוי ! גילו אותי ! הוא הוריד במהירות את התפילין של ראש, והוציא את ראשו אל מחוץ לשמיכה. ואז, שיחרר בבת אחת אנחת רווחה. גם בעלטה הבחין בקלות בזקנו הלבן של ידידו ר' נחמן ברנוב. אולם, בן רגע חזרה הבהלה לתפוס אותו, והפעם מדאגה לשלום ידידו. "ר' נחמן, ברחת? יהרגו אותך!" נזרקה מפיו הקריאה. ר' נחמן מניח אצבעו על פיו ולוחש: "ש… ש… תן לי את התפילין מהר".
עד מהרה היה ר' נחמן מכוסה בשמיכה כשהוא עטור בתפילין ומתייפח בבכי עז של התרגשות, ודמעותיו נספגות בשמיכה. לאחר שעה קלה יצא כשעיניו אדומות, וסיפר לידידו הצעיר: "שמרתי את מנת הלחם היומית שלי, ושיחדתי עמה את השומר שבחוץ כדי שיעלים עין מבואי לכאן. מחר אבוא שוב באותה השעה".
חיים ניסה שוב לשכנעו שלא יסתכן, אך ר' נחמן הישיש היה אחוז התלהבות קודש: "במשך חמש עשרה שנה לא הנחתי תפילין, ועכשיו שגלגלו לידי את המצווה לא אקיימנה?! ואם אצטרך לוותר על מנת לחמי, מה בכך. הסבור אתה שזו הפעם הראשונה שאני רעב ללחם?! פעם הם כלאו אותי לשבוע ימים ללא מזון, משום שלא רציתי לצאת ליער בשבת לחטוב עצים, וברוך ה', אני עדיין חי !"
במשך שלושת השבועות הבאים לא חדל ר' נחמן לבקר מדי יום בצריפו של חיים ולהניח תפילין, כשפיו מלא שבח והודיה לבוראו על חסדו. לאחר מכן, נאלץ חיים לעבור למחוז אחר, ואת אותו חסיד מופלא, ר' נחמן ברנוב, לא שב לראות עוד.