"אלו תפילין שבראש"

מעשה ברבי אליהו, הגאון מווילנא, שהיה יושב בחדרו, עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ועוסק בתורה. שמעו גנבים שיש כסף וזהב בדירתו של הגאון. נכנסו לשם ודרשו מתלמידיו כסף וזהב. אמרו התלמידים: אין לנו לא כסף ולא זהב. הגנבים לא ידעו שיש כאן תורה, לא כסף וזהב. התלמידים התחילו לצעוק. יצא הגאון מחדרו. ראו אותו הגנבים ומייד ברחו. שאלו התלמידים את הגאון: גם אנחנו עטופים בטלית ומוכתרים בתפילין, מדוע לא פחדו הגנבים מאיתנו?! אמר להם: כתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" –  והגמרא דורשת "אלו תפילין שבראש". לא תפילין ש"על הראש" נאמר, אלא תפילין ש"בראש". לא די שיהיו התפילין מונחים על הראש, צריך גם שיהיו מונחים בראש. שלא ישיח דעתו כל זמן שמונחים על ראשו. (חמדת המוסר חלק א`).